בשבת שעברה חזרנו. בפעם הקודמת היתה חדוות גילוי מסוימת. הפעם איכשהו פחות נהניתי.
השם המלא הוא "האדסון ברסרי". מוביל אותו עמיר אילן, לשעבר השף של "דיקסי" הבהחלט אהובה. ההשפעה של "דיקסי" ניכרת כמי שהיוותה, ועדיין מהווה את הבסיס של "האדסון", אם כי נדמה שב"האדסון" מנסים לעלות שלב אל אוכל מעט יותר מתוחכם.
נגיד מראש, זו מסעדה בכלל לא זולה בלשון המעטה. מצד שני, כמי שמתרכזת בבשר משובח (אבל גם פוזלת מעט מערבה לים), זו לא הפתעה מרעישה.
אם הייתי יכול לנסות לתאר אותה בתמצית, הייתי אומר שהיא סטיקיית עילית. אבל לשם סטיקייה יש קונוטציות לא כ"כ חיוביות למעט המחיר, ולכן לבטח הביטוי הרצוי הוא Steak House, אם כי בנימה הייטקיסטית קרירה.
בשל הנ"ל נדמה שהתואר "ברסרי" נוסף למסעדה ע"י איש שיווק ולא על ידי גסטרונום, כי המשמעות של מילה זו אינה מאוד רלוונטית ל"האדסון".
העיצוב בהחלט משדר עוצמה עם תקרה גבוהה, הרבה עץ, כסאות נוחים למדי, שני חללים, אחד מהם כולל בר לשעות הערב המאוחרות, תאורה מוחלשת אך עדיין יעילה, וכמובן, הנוף החיצוני הוא של החצר הפנימית של מגדלי הזיסאפלים, הכוללת אבן, מים ותאורה יפים מאוד. הצלילים שייכים למיינסטרים שלא יפריע לכם להתרכז באוכל אך גם לא ישמח את לבבכם.
מצד שני, האווירה תואמת – יעילות וחביבות מקצועיים, אבל ממש לא חמימות או הרגשה של אהבת גסטרונומיה. סוג של מקצוענות קרה שלא תמיד טובה לפעילות סמי-רגשית כמו אכילה.
בקיצור, "האדסון" לא מנסה לספק אווירה, אלא להיות יותר מקצוענית קורקטית. יש כאלו שיאהבו את זה וידאגו לאווירה בעצמם. אני מעדיף קצת יותר חמימות.
השירותים היו נקיים ומצוידים. מה שלא אהבתי הוא הקטע של הכיור והברז היחיד המשותף בקיר שבין הגברים לנשים. חלאס עם הקטע הזה, לפחות שימו שני ברזים, שאף אחד לא יצטרך לחכות שהראשון יסיים לשטוף את ידיו.
השירות בוצע על ידי שתי מלצריות צעירות, בשנות ה-20 לחייהן, אחת ותיקה ואחת כנראה מתלמדת. השירות היה מהיר ונענה בזריזות, בין השאר גם כנראה בגלל שבאנו עם הילדים בשבע בערב והמסעדה היתה כמעט ריקה, והתמלאה רק עוד קצת עד שעזבנו בסביבות תשע.
הודענו מראש שמדובר ביום הולדת לילדים, אז הותיקה היתה נחמדה והציעה לצלם אותנו במצלמה שהבאנו איתנו. קיבלנו את הצעתה.
על כל השולחנות כמובן מלחיה, ומה שפחות ברור, מגרסת פלפל, שברוב המקומות בד"כ צריך לבקש באופן מיוחד, וגם אז יש רק אחת או שתיים בכל המסעדה. מגרסת פלפל זה דבר חשוב בשולחן, ואהבתי את זה שכאן זה חלק מאביזרי השולחן הקבועים.
בפעם הקודמת שהיינו, שהיתה הפעם הראשונה שלנו שם, לפני 4 חודשים בערך, חגגנו את יום הולדתי. אז הזמנתי פילה שאטובריאן (141 ש"ח ל-250 גרם). אני אוהב פילה. אני אוהב את הבשר שלי רך. אולי אני קצת מפגר בתחום הבשרים ו/או קצת עצלן מכדי להתחיל לחתוך וללעוס, נשקול לנסות דברים אחרים בהמשך (בתלות ביכולותיי הכספיות…). אבל, גבירותיי ורבותיי, זו היתה הפעם הראשונה בחיי שאמרתי לעצמי שאולי הנתח הזה רך מדי. בחיים לא אכלתי סטייק כזה רך. חמאה כמו שאומרים. עדיין לא משהו שאפשר לחתוך עם המזלג, אבל לא רחוק. עם רוטב פלפל על בסיס שמנת (ככל שאני זוכר) – התענגתי. גם טלי וגם הילדים אהבו את המקום והאוכל, ולכן חזרנו גם היום, לחגוג לשני התאומים הגדולים יומולדת.
הילדים לקחו אותו הדבר כמו פעם קודם – ארוחת ילדים. אפשר לבחור המבורגר עם צ'יפס, שניצל עם צ'יפס או ספגטי בולונז. בכל המקרים הירקות בצד, להבטחת שלומם של הגוזלים. מגיעה גם שתיה לא מוגזת וגלידה בסיום. שניים בחרו בהמבורגר ואחד בצ'יפס, בדיוק כמו בפעם הקודמת. הקטן סיים את מנת ההמבורגר שלו, דבר שהוא בדרך כלל לא נוהג לעשות, ואפילו הבלרינה הגיעה עד לחצי קו הגמר, גם די נדיר בשבילה. הבכור התרכז בהטבעת השניצל והצ'יפס שלו בקטשופ של היינץ וכמעט גמר הכל. בקיצור, הילדים מרוצים. 45 ש"ח לארוחת ילד, מאוד הוגן ביחס לתמורה.
אנחנו, כראוי למבוגרים אחראיים, הזמנו מנות ראשונות. הוצעו לנו מנות ייחודיות להיום כמרק עגבניות עם שפצלך (בצקניות) או מולים ברוטב כלשהו שאינני זוכר כרגע. בסוף הלכנו על מנות מהתפריט ואני הזמנתי סלט קיסר, ואילו טלי נתנה לי להזמין לה שרימפס בחמאת שום. נשמע סטנדרטי, אבל לא ב"האדסון".
אני קיבלתי קערה עמוקה, ובתוכה, כאילו בפשטות, נחה לה פיסת חסה גדולה, מהלב ועד לשוליים, כאילו הרגע נקנתה אצל הירקן. החסה היתה מכוסה בשבבי פרמזן איכותי מגוררים דק-דק. טוב, אמרתי לעצמי, חסה ופרמזן, חביב. התחלתי לנסר את הקונסטרוקציה המתמיהה, ואז בפנים התגלה לי שבין העלים, בחצי התחתון של החסה, החביאו במטבח קרוטונים העשויים מעיגולי באגט דקים שנאפו לפריכות וגם רוטב קיסר מאוד טעים, אם כי מעט חזק.
מבנה המנה גרם לכך שהמנה נבנתה על ידי תוך כדי אכילה, כאשר אני משלב בכל פעם רכיבים שונים – חסה, פרמזן, רוטב וקרוטונים. אם היה נוסף לה גם עוף צלוי, או יותר טוב, שרימפס, בכלל הייתי בשמיים. אבל צריך ליהנות ממה שיש, ואני מאוד נהניתי. 41 ש"ח לא זולים למנה ראשונה ללא בשר או תוצרת הים, אבל בהחלט איכותית ויצירתית שנתנה טוויסט למנה מוכרת.
טלי קיבלה צלחת מעט עמוקה, עם 5-6 שרימפסים באיכות מעולה, מסודרים בערימה מסוגננת, וטובלים ברוטב מעט דליל אך מאוד טעים, קטיפתי, שמאוד התאים לשרימפסים העדינים. כמובן שבהמשך הספגנו ברוטב את הבאגטים שהזמנו כמנת לחם (12 ש"ח כמדומני), והיו טובים, חמימים ופריכים מבחוץ, והגיעו עם חמאה צהובה רכה. 42 ש"ח למנת השרימפים. לא זול למנה ראשונה אבל אולי סביר למנה עם שרימפסים (אני מקטר. אני יודע).
אז כמו שאתם שמים לב עד כה, אמנם הציר המרכזי הוא בשר, אבל המסביב מכוון אל הברסרי ומעלה, ומצליח לא רע לתת מעטפת איכותית מעבר לבשר.
משהו חשוב בנוגע לבשר – יש תפריט נפרד לבשרים, כלומר הסטייקים והטחונים. המסעדה מתגאה ביישון עצמאי של הנתחים, ולכן לא תמיד קיימת זמינות של כל נתח שמופיע בתפריט והמלצרים יספרו לכם מה אפשרי עבורכם. הבעיה היא שבמרבית המקרים הנתחים מתומחרים על פי מחיר ל-100 גרם, אבל העוקץ הוא שאתם לא יכולים להזמין פחות מ-600-700 גרם (לפי מיטב זכרוני) כך שהמכפלות מגיעות לסכומים מאוד גבוהים, כאשר בחלק מהמקרים המשקל כולל גם עצמות בעלות מסה מכובדת (אני יודע שזה הנוהג, אבל אני חושב שהוא לא הוגן ולא ראוי, בלי קשר למסעדה זו או אחרת. סתם דרך להרוויח יותר).
מכאן יוצא שאמנם גאוות המסעדה הם הבשרים שלה, אבל המחיר שלהם בפועל מרחיק אותם מקהל גדול למדי ומכוון לקהל סועדים מאוד אמיד או פחות אמיד שיבחר בתפריט היותר "מבושל".
הגיעו העיקריות.
ציפיתי ליותר מההמבורגר, לאור ההיכרות עם זה של "דיקסי", שמסווג אצלי כהמבורגר הטוב ביותר בארץ (ממה שאני מכיר) בקטגורית הטחינה הדקה ("אגאדיר" בטחינה הגסה). חשבתי שהוא יהיה לפחות באותה רמה. אבל לא. כן, הוא טוב מאוד, הוא עשוי מבשר איכותי (הוא הגיע מעט מעל המדיום שהזמנתי) אבל משהו חסר, הוא היה יותר אנמי, אולי פחות שומן? אולי צליית היתר הקלה?
הוספתי עליו בצל מטוגן שהיה מצוין וגם גאודה. אני חושב שאני אפסיק עם המנהג של גבינה על המבורגר. זה יותר נשמע טעים מאשר במציאות. תמיד נותנים פרוסה אחת דקה ובתוך כל המבנה של ההמבורגר – בכלל לא מרגישים את הטעם של החטא המצופה.
הלחמניה היתה סבירה בלבד. לא המעולה של "מוזס" ולא הטובה מאוד של "דיקסי".
הגיעו הירקות הרגילים, חסה עגבניה ובצל, אבל בחוכמה שמו אותם בצד ולא בפנים. בעיקר התעלמתי מהם והם לא נכנסו לקונסטרוקציה.
במחיר של 58 ש"ח להמבורגר, ללא התוספות (6-10 ש"ח לתוספת) – מדובר בעסקה לא כדאית ויקרה מדי. הסתכלתי באתר של "דיקסי" ושם, הפלא ופלא, המחיר זהה, אבל שם לפחות אתה יודע שתזכה להארה בתוך לחמניה תמורת השוד.
טלי הלכה על מעט אקזוטיקה והזמינה "ספריבס עשר שעות, בצלייה עם תבלינים ובר בי קיו, בוטנים קלויים ואורז אסייתי" (מת על התיאורים המפוארים האלו). האמת? היה אחלה. שלוש פיסות ספריבס יפות, נימוחות, מתקתקות ומאוד נעימות, בייחוד בשילוב הבוטנים הפריכים. האורז "האסייתי" היה אורז שנראה לי די רגיל אבל עשוי כהלכה.89 ש"ח למנה טובה מאוד.
בגזרת הילדים, ההמבורגר היה גרסה מוקטנת של מה שאני קיבלתי והשניצל (שלא טעמתי) הגיע בדלי קטן עם נייר פרגמנט. חמוד. הצ'יפס היה יוצא דופן למסעדות, כלומר כנראה נחתך במקום, לדיסקיות דקות שהיו קראנצ'יות אבל אולי דקות מדי למנה עיקרית ויותר מתאימות למנת בר. העיקר שהקינדרל'ך היו מרוצים.
אין, אין, אין חגיגה בלי עוגה. שלב הקינוחים הגיע.
הילדים רגילים לסופלה/פונדנט/עוגת שוקולד חמה וממולאת שוקולד חם – תקראו לזה איך שאתם רוצים. אז הם קיבלו את זה. בלי זיקוק אבל עם ניסיון לא מוצלח לרשום להם ברכה כלשהי עם רוטב שנדמה לי שהיה מייפל. השתעשענו בניסיון להבין מה כתוב שם. הפונדנט, הטוב-אך-לא-מעבר-לכך, הגיע בגודל מעט מוקטן, עם קצפת שנקראת "פרלינה" אבל הרגשתי בה מעט קפה ולכן הילדים התעלמו ממנה, וערבבו, בחוכמה, את הפונדט עם הגלידה המצוינת שהם קיבלו כחלק מהארוחה שלהם. 32 ש"ח לפונדנט.
טלי ואני, מנסים לצמצם נזקים, הזמנו קינוח משותף, "קרם ברולה חופשי, על קרפצ'ו אגסים בקברנה". קיבלנו מנה די גדולה, אולי אפילו מדי, של ברולה שהיה קצת גס במרקם ובטעם מצד אחד אך מצד שני נח על פלחים דקיקים של אגסים טבולים ביין אך הם לא ממש הורגשו בטעם ובעיקר תרמו למרקם עדין ביחס לברולה. מנה לא מאוזנת שבעיקר העידה על בעיה באגף הקונדיטוריה של המסעדה. 34 ש"ח סבירים.
אז איך נסכם?
קודם כל, מדובר במסעדה טובה מאוד עד מצוינת לעתים. אין שאלה. ניכר שהבסיס מכוון, או לפחות כיוון בהתחלה וכך נותר אם כי נוספו לו אגפים – אל הבשר, וכאן הכוונה היא בפירוש לסטייקים. אבל, וזה אבל גדול, המחיר הוא מכשלה גדולה מלהגיע ללב העניין.
מנות המעטפת מסביב לבשר בהחלט טובות ולעתים מפתיעות, אבל בד"כ במחיר שהוא גבולי מהצד העליון ביחס לתמורה ולעתים מעבר לכך, מה שלעתים גורם להרגשה של איך נגיד בעדינות, מיקסום רווחים מצד המסעדה.
על מנות הקונדיטוריה ניתן לוותר עד שהמצב שם ישתפר.
אז אם יש לכם חשבון פתוח – לכו בלב שקט ותכוונו בעיקר אל הסטייקים. לכל השאר – אפשר להשאיר את האדסון כמסעדת אירועי-פעם-בשנה-נשתולל, וגם אז – ללכת על סטייק מגודל לשניים או על המנות שנוטות יותר ליצירתיות. על מה שבאמצע בין שני אלו ניתן לוותר.
.
אתר: http://www.hudson-tlv.com (האתר מעט מבולגן ובנוי כך שצריך לחפור בתתי-תפריטים בכדי להגיע לכל המידע. תתאמצו)
טלפון: 03-6-444-733
כתובת: הברזל 27, רמת החייל, תל אביב (מגדלי אור).
חניה: כניסה לחניה דרך רחוב הברזל, החניה של "מגדלי זיו". קחו איתכם למסעדה את פתק התשלום של החניה, והם יסדרו לכם שהחניה תהיה בחינם.
ביקורות נוספות על המסעדה: ריכוז ביקורות ואזכורים ב"מטעמים" ועוד שתיים – וואלה,
"טלוויזיה = מציאות".
ציון כללי: 4.5 כוכבים.
תמורה למחיר (מקסימום הנאה במינימום כסף): 3.5 כוכבים.
כבונוס, מצורפת תמונה מאתר המסעדה, כי מאוד אהבתי את הצילום והעיצוב של הבשר כחלק מהטבע. שלא לדבר על זה שהיא פשוט גורמת לי לרייר ולחפש סטייק בדחיפות…
(נכון לנובמבר 2013 התמונה לא נמצאת יותר באתר המסעדה, אבל מצאתי את התמונה הבאה באינטרנט, שמאוד דומה ברעיון ובביצוע, של חברת מיתוג בשם Brandnv)
.
