אוהב / לא אוהב

בתור מי שיכול להעיד על עצמו, לא כהתפארות אלא כעובדה פשוטה, שלא מעטים שהוא יוצא עימם לאכול נותנים לו לבחור את יעד הסעודה ואף מחכים לבחירת המנות שלו בכדי ליישר קו ולחקות את ההזמנה – חשבתי שמגיע גם לכם לחלוק את מה שאני מכיר כטוב ומהנה, ושאם יצא לכם אי-פעם להזמין אותי לארוחה טובה (שאתם תבשלו או במסעדה) או תרצו לקנות לי מוצרי מזון ומשקה, אני צריך לעזור לכם לקלוע לטעמי, אז הנה רשימה שתתעדכן מדי פעם בדברים שאני אוהב ואלו שלא…

(בתוך כל מקטע הסדר יהיה לפי הא'-ב' ולא סדר עדיפויות, אוסיף הערות לחיוב או שלילה במקומות שידרשו זאת)

אוהב

מסעדות

אסיאתיות (סיניות, תאילנדיות, יפניות, הודיות וכן הלאה):

בית תאילנדי – אוכל תאי בלתי מתפשר, כולל רמות חריפות שלא מהעולם הזה. פעם ביקשתי רמת חריפות בינונית וזה היה מאוד חזק. תזהרו ברמת החריפות שאתם מבקשים. זה לא האוכל האסיאתי הרגיל שאנו מכירים לאחר שעבר התמערבות. לא הכל תאהבו. תתייחסו למסעדה בתור טיול גסטרונומי סקרני.

ג'ירף – נוּדֶלִיָת צמרת ותיקה שתמיד תקבלו בה איכות גבוהה (אם כי נדמה לי שלאחרונה הכמות קטנה באופן משמעותי) מבוססת שילוב של נודלס לעתים מקוריים וקינוחים מערביים ברמה גבוהה. הראשונות לא משהו, אפשר לדלג. אני מאוד אוהב את מנת האטריות השחורות עם פירות הים (שילוב של חמוץ וחריף) ובקינוחים את הפרופיטרול עם רוטב השוקולד האלוהי והפבלובה המתוקה-חמצמצה. המחירים בינוניים פלוס.

טנדורי – אוכל הודי הוא בעיני אחת ההחמצות הגדולות של סצנת המסעדות בישראל. אוכל שאם ננטרל ממנו את החריפות הגבוהה, מציג מורכבות ועניין גבוהים, בייחוד במנות המבוססות על רטבים (קארי) ולא על גריל (טנדורי).
ככל שמוכר לי טנדורי היא הנציגה הבכירה בין ההודיות הבודדות בישראל עם מנות קארי מצוינות ברובן וגם מנות ראשונות טובות מאוד (לכו על פניני הטנדורי, מבחר מנות ראשונות לזוג). לפעמים בשר הכבש לא מוקפד באיכות ולא בהכנה (חלקים בלתי-אכילים מתגנבים למנה) וזה מאוד לא מקצועי, לבטח ביחס למחירים הגבוהים למדי של המסעדה. קינוחים, אלא אם אתם בקטע של אקזוטיקה, תזמינו כבר במקום אחר.

פקין – אחת מהאהובות עלי והמקומות הקבועים מהן אנו מזמינים משלוחים. מצליחים בד"כ לשמור על רמת ביצוע גבוהה. מנות מומלצות הן ה"סלט עוף קר", "בקר קון פו" ו"עוף בחצילים" – כולן חריפות ומעולות. באופן מפתיע למדי הם גם החלו להפיק גם סושי, ולא סתם אלא סושי משובח. מומלץ. מחירים בינוניים ומעלה.

פת קואה – לא הייתי שם הרבה פעמים, אך תמיד זה היה מוקפד ולעיתים עילי בתחום שרובו בארץ בינוני ומטה. המחירים במקום בהתאמה לאיכות…

.

בשרים:

אגאדיר – המבורגר. גס. קדמוני במידה מסוימת. חווית בשר. כל המסביב בסדר ונחמד ולעתים תורם אבל בגזרת ההמבורגר הטחון גס – אין להם כרגע תחרות.

דיקסי גריל בר – סטייק/גריל האוס ותיק, יציב ואיכותי, פתוח 24 שעות (אם כי התפריטים משתנים לפי השעות. תבדקו באתר). המצב בשטח הוא שמדובר ביותר מנות של מסעדה מאשר מנות של סטייקים על הגריל, אבל הכל מבוצע היטב, מהמנות הראשונות ועד לקינוחים (הטובים אך לא מעבר לכך). בראשונות תהנו מהכנפיים ברוטב חלקלק (כנראה הרבה חמאה…) ומעט חריף ובעיקריות – ההמבורגר, בטחינה דקה, הוא הטוב בארץ הקודש.

האדסון ברסרי – השף המיתולוגי של "דיקסי" הנ"ל, עמיר אילן, פתח מסעדה משלו שם הוא ממשיך את "דיקסי" הלאה, בתפריט גדול יותר, הן במנות המסעדה והן בגזרת הסטייקים. וכן, גם המחירים גדלו. האיכות גבוהה גם היא.

.

פירות ים ודגים (אבל הכוונה בעיקר לפירות ים כי אני לא אוהב להתעסק עם דגים והעצמות שלהם):

מנטה ריי – אחד מהיעדים הקבועים שלנו לארוחת פירות ים באווירה משוחררת ובצמוד לים. מבחר המאזטים הוא מהטובים שאני מכיר (אל תשכחו לבקש את האיקרה שלרוב, משום מה, לא מגיעה עם מגש המבחר הרגיל, אבל היא קיימת. זה לא המקום לדיאטה). לרוב אנו לוקחים את "סיר הברזל השחור" שמכיל מבחר של פירות ים, סרטנים וירקות – הכל בציר ים או ציר יאמי, אם תרצו.

קלואליס – מקצוענות אמיתית בתחום פירות הים והדגים, אך במחיר של אוירה מעט קפואה ועניינית, לפעמים גם בביצוע המנות. טעים, מאוד טעים, אבל בלי זיקוקים ובלי יצירתיות מפתיעה. המחירים תואמים.

רוקח 73 – שף אייל לביא עבר לכאן מ"פסטיס" הזכורה לטוב וממשיך להצטיין גם כאן. פירות ים ודגים בשלל צורות הכנה, תבלון ורטבים, בדגש פרנסאווי חזק. המקום עצמו לא מעוצב במיוחד (למעט הגינה הפנימית החמודה, עדיף לבקש מקום שם) אך העיקר כאמור, זה האוכל.

.

שף/צרפתיות:

אדורה – צרפתית עם נגיעות ים-תיכוניות מצפון אפריקה, נותנת חוויה מצוינת ולעתים למעלה מזה, וזאת במחירים סבירים למסעדות מסוג זה. גם השירות הטוב ראוי לציון.

הנמל 24 – באזור שהוא באמת down town בחיפה, צמוד לנמל, ליד מחסנים, משרדים ומה שנראה כבית זונות (פרדון על הצרפתית שלי), חבויה בסוף מעלה של מדרגות רבות, בקומה השנייה, מסעדה רומנטית להפליא, שהאוכל שלה הוא טוב מאוד עד מצוין אך העיצוב האירופי החמים והמזמין טוב ממנה. כאן האהבה שולטת. תבקשו את החדר הפנימי הזוגי עם האח והספה. נדמה לי שאפשר לסגור שם את הדלת…

 

איטלקיות:

מל ומישל – לראשונה ביקרנו שם ביוני 2011, לאחר זמן רב שרציתי להגיע לשם בעקבות המלצות ולא יצא. טעות גדולה. כלומר, להגיע רק בזמן הזה ולא קודם. בערב המקום קסום, ממש אירופה, העיצוב, הכלים, האוכל. קטן ואינטימי אבל לא צפוף. הדגש אמנם איטלקי אבל האווירה יותר צרפתית, מעין שילוב מאוד נעים של איטליה וצרפת. צלחת נקניקים נדיבה שגם כוללת קובית גורגונזולה נאה וחרדל ענבים מתקתק – ביחד עם לחם הבית ה"עוגתי", זו מנה מושלמת. דג מוסר עדין ועשוי לעילא ברוטב לימוני עדין. פסטת חונקי כמרים עם ירקות שורש, נתחי שפונדרה נימוחים ורוטב יין היתה שירה עדינה. טירמיסו מייצג, עדין, שעוגית שקדים היתה לו לעזר, סיימו ארוחה מעולה. המחירים בצד הגבוה של העיר אבל לשם שינוי נותנים תמורה מלאה. מומלצת בחום.

.

גלידות/קינוחים/בתי קפה:

אידלסון 10 (אין אתר של ממש, אלא מעט פרטים) – בית הקפה הזה כבר מזמן לא נמצא בכתובת של אידלסון 10 אלא במספר סניפים ברחבי תל אביב, כאשר אנו מתמקמים בעיקר בבן יהודה. לא הוד ולא הדר בעיצוב המקום. אוכל זה העיקר. מאפים, קינוחים ועוגות זה הבסיס, אך באיכות עילית. הכל טעים. ארוחות הבוקר מצוינות. צרפת בצלחת בלב תל-אביב.

אייסברג / אייסברג וולקנו – ההתחלה היתה, כך נדמה לי, בסניף של אייסברג בלבד ברחוב בן יהודה בת"א. הגלידה הכי טובה שאני מכיר בישראל. לא טעם כזה או אחר – אלא איכות רוחבית ללא פשרות, ולא רק במנות הגלידה הפשוטות אלא גם במנות קינוח מורכבות יותר.

בהמשך הגיע הסניף "אייסברג וולקנו" בנמל תל-אביב שמשלב גם פיצרייה של פיצות דקות ופציחות עם כיסויים טובים וגם שאר מנות איטלקיות. השילוב הוא כמובן טבעי ומתבקש והאוכל טוב אבל העיקר נשאר הגלידות. מקום טוב מאוד לבילוי עם הילדים שיכולים להתרוצץ ולהוציא אנרגיות ברחבה הצמודה.

משקאות

משקאות קלים:
מוגזים:
– בראש הרשימה הקולה של טמפו/פפסיקו, "פפסי מקס", אהבת חיי, עדיף בבקבוק הזכוכית שיש רק במסעדות, לא יודע למה, אבל המשקה באריזה הזו הוא הטעים ביותר. כמו כן אני בהחלט מסוגל להבחין מתי פס הייצור זייף והמשקה לא יצא מי יודע מה או שסתם עמד בשמש יותר מדי זמן.
– מקום שני, "קוקה קולה זירו". ממש לא מתקרב למקס הנ"ל, אבל אם אין מקס, זה בסדר.

מיצי פירות:
סחוטים:
– סחוט טרי – לחברת "סחוט טרי" אין אתר ואפילו לא מספר טלפון ככל שזכור לי, אלא רק הפניה לתא דואר ברמת השרון (מה שהיה אמור לתת להם יתרון אצלי…) – מה שגורם לעסק להיראות חשוד, אבל מצד שני המיצים שלהם, בבקבוקי פלסטיק שמנמנים ועגולים, מאוד טעימים אם כי מעט מתוקים מדי, אבל את זה אפשר לסדר על ידי דילול קל. שימו לב לתאריכי התפוגה ותקוו שהם קיבלו קירור נאות כי אם הם החמיצו זה מאוד לא נעים.
– תפוזים – "פריגת סחוט" הוא מיץ סחוט מצוין, הטוב ביותר שאני מכיר, יותר מ"פרימור". גם הלימונדה שלהם בהחלט טובה.

לא סחוטים:
– פריגת משקה קל – ענבים ירוקים וקיווי; ענבים בניחוח מרלו וענבים בניחוח מוסקט – שני מוצרים נהדרים ש"מבגרים" מעט את מיץ הענבים הסטנדרטי ואכן נותנים לו מעט ארומה נהדרת של יינות (אדום ולבן בהתאמה); תפוזים ולימונדה "עם חתיכות פרי" משדרגים את העניין במשקאות הקלים עם מעט פרי מרוסק שמעט מעבה את המשקה ונותן לו טעם יותר "חי".

..

לא אוהב

משקאות משקאות אלכוהוליים – לא יודע, לא אוהב את המרירות ולא את חוסר השליטה שסם האלכוהול מביא בעקבותיו. יש כאלו שמחפשים את זה, אני לא. כך שלא משנה לי אם האלכוהול מגיע בבירה, קוקטייל, יין או כל מסווה אחר. פשוט לא. .

.

Share via email
Share on Tumblr Share